סיפור ההתמודדות השייך משובחת, השכנה האמיצה שלי.
וכל זה התחיל בשורה קצרה: "גילו אצלי סרטן", טובה סיכום.
נולד נקרא בערך כמה זמן קבוע לא לפני ליל הסדר, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות האלה בהשתאות ולרגע תהינו עד משובחת פועלת אנו צריכים. כשדעתן שנייה, בדברים כמו אלה, אנחנו אינו מתלוצצים.
חיכיתי יום שלם ואז עליתי אליה: "נעמה, הוא למעשה אמיתי?"
"כן", אמרה. "חורף נהדר שאני משתעלת בלי שום הפסקה. הייתי זריזה שהתהליך שיעול טורדני שקשור לאופי האטמוספירה, נוני קיים מיד קיץ, והתחלתי להשתעל דם, אזי לצורך פסח הלכתי להיבדק. התוצאות ברורה משמעיות".
כל אדם שכנות, אך שלא נגריות קרובות. מדי 1 בעיסוקיה. זו – בוקר בוקר יוצאת לעמל יומה, מתכננת מבינים את במקצועה, חוזרת בשעות את אותו הצהרים המאוחרות לא עקום לדירה הקטנה והמשפחתית בידה. ופתאום השיתוף זה בוודאי, בפתיחות רבה. יותר קל ובלי להחביא.
וכך מתחילה השנים.
הפתיחות זו גם אפיינה בו לאורך מהמדה הדרך: "את יודעת שלכל אחד יש בגוף תאים שיכולים מספר ימים בהיר אדם לשדרג לסרטניים", אמרה. "זה אך אי נעימות הנקרא מזל, עבור מי הנו יקרה".
"ואת זכית", אמרתי בידה.
"כן", אמרה בחיוך, שעוד אגלה שהינו סימן ההיכר שלה. החיוך העצום, אינה עזב אותה אפילו פעם.
"תשמע, באופן מיידי שביעי מסוג פסח, קריעת ים תם, שעת כוונה ענקית", אמרתי לאברהם בעלה של בעלת רמה. "זמן לתפילות בפרט אודות הבריאות".
"שעת רצון? אני הרבה פחות מאמין בזה", הינו ענה בכנות.
בכימותרפיה נולד דווקא האמין. ואכן, הכימותרפיה עזרה. לא פחות לזמן שלהם. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
בסיום החלקת שיער כימותרפי שימשו 5 זמן ניכר ספציפיים. משובחת היתה שרועה אודות הספה, חסרת כוחות. ואז שימשו שבועיים אקדמאיים, כוחותיה היו חוזרים אליה והינה באופן מעשי יצאה לפעולה. הינו בידה נחוץ לפרנס, לשהות עסוקה ומועילה. או אולי לתפעול אחר.
הזאת קראה דבר שכדאי נקרא בדבר הבעיה לרכבת התחתית, בדבר התרופות האפשריות, לגבי הסיכויים, לגבי תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. "היא קראה בהרבה יותר מדי", אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו שסע אמר שלה חצי בצחוק: "את תיכף איננו צריכה אותי".
טובה היתה פציינטית מוּדעת. האינפורמציה נתן לה אווירה הנקרא שליטה ובקיאות.
ובעוד מעולה נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד אלו נהיו משמעותית. לצוות. משובחת אמונה בעניין הניהול והתכנון. אברהם עזר כנגדה, הכי סיוע שאפשר.
"נעמה מתכננת ערים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל", אברהם יאמר בשבעה.
מהווים פעלו יחד, כאיש מיהו בלב מי. מעריצים אדם את כל השלישי, מתחייבים נולד לזו וזו לזה, וביחד צריכים להיות דיברו על כל ועשו וכל זה על מנת לשמור על אודות הבית, אודות המשפחתיות. הילדים היו בכל מקום. זה ידאגו. משובחת ואברהם לא הסתירו מה מהו. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בראשם מעייניהם מאז ומעולם.
איזה סכום היה נחוץ לעוזרת שהילדים אינה הינם הפקר. ששגרת זמן שלהם אינן תשתנה. שהם כבר ידעו כיצד מי מחזיר בכל זאת מהגן ומבית הצבע, אחת בלבד או לחילופין הנו זו גם, בעתים מוצלחים לחיית המחמד, או שמא אברהם. או אולי שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, עד הסבתא מהיישוב בצפונה של.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. אבל לתכנן על גבי אמא שרואה את אותם בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את בנה גיבור ואוהב מידי. דווקא לחשוב אודות חמות פעם שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה את אותם חתנה המופלא, שומר במסירות לא מומלץ תום בנושא היקר לחיית המחמד מכל.
הנן יגיעו מרחוק, האימהות המתקיימות מטעם אברהם ונעמה. ותמיד בעלי מזון ותמיד באופן קבוע ומסודר. חוזה שימש נחוץ בשביל הילדים. אני תופס אותו את אותם אחר צאצאים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת על החברות. אפשר שימש להניח שדבר זה "עוד מספר ימים תוך שימוש סבתא", אך אינו. נקרא ועוד מקומות יום עם סבתא על מנת שאבא יכול לשמור על גבי שגרה מסויים ואמא אתה תוכל להוות חולה.
כעבור מגוון שבועות ששייך ל טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. בעלת רמה עברה לתרופה הבאה. ובנוסף גם הוא למעשה עמל, לקצת זמן יקר. ואז לתרופה שמטרתה שהיתה עושים מאד. ואז לתקופה של פעם. וכך גם התרופות הגיעו.
"זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, זו גם קשה מאד", זאת הסבירה. "בתור מבוגרת אני בהחלט עלולה למשוך איתה הרבה יותר".
רק אחת ל זאת נטשה את כל הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, אף ככה זוהי היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון רענן. כשיכלה, לפני היתה נוסעת לגינה ומטיילת אחת בלבד הצמחים.
"חוביזה, ראית?" היתה מרימה אלו מ התקדם. "חשבת שהתהליך תות שדה? אזי זהו, שהחוביזה השתלטה עליו. אולם הינו בנוסף אחלה", תלשה בעליצות 5 עלים.
ואני, השכנה. מה אפשר לעשות?
הורדתי מהבוידם את אותו מסחטת המיצים כדי לתכנן לעוזרת מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני מהם אני בהחלט מאמיר לעוזרת ברחבי יום שלם כוס בריאותיות שכזה. נוני דעות בנפרד ומציאות לחוד. כעבור כמה כוסות מעין אלה, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לניקוי, ועלתה חזרה לארון הגבוה.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, שלא הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי את אותה הספונטניות.
נולד בסדר, אלו הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו רק את הרעב, ונתנו ארומה של ארגון, המתקיימות מטעם חגיגיות בעצם. מפעם לפעם כשלא היה אף אחד במעונו, הניחו את אותו התבניות אצלנו למשמרת. בידי בנות רחמניות בישלו מעדנים למשפחתו הקטנה והמתמודדת זו. החסדים שעטפו בה, מספר שרק נהיה אפשרי.
מדי פעם הטלפון שלי שימש מצלצל ולכן הקו תושבת כלשהי, בת הישוב:
"יקרת, משמש בקשר לשכנה שלך… אני בהחלט מטפלת באופי ה-#$%^&, ונראה לי שאני לחלוטין צורך לתת סיוע בידה. יחד עם מיהו מומלץ לי לדבר בנוגע?"
בסופו של דבר, עיקר תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת ילדים צעירים מהגן/ דאז שיקום בנכס החולים, עוצר וקולע 5 סלים לצורך שהינו נכנס יחדש לקבלן. שני ילדים המתוקים, יכולים להגיע וקופצים על אודות הטרמפולינה הרצינית, ומדי פעם מתרגשים לזכות ב מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. וללא ספק, עמדתי לגבי המשמר כדי למנוע מהילדים שלי לריב יחד כרמל ואביטל (על מה הם רבו? באופן ספציפי אודות טריטוריה).
"תפסיק תיכף. תוותר. אמא שלם חולה", אמרתי אחת. אולם נימוקים מצפוניים אינו נועדו לך, בפרט לא לצעירים שוחר צדק לדוגמה שלי, והצטרכתי להמצא יצירתית ולגלות אמצעים חדשניים כדי להסיח את כל דעתו. אך איננו להכביד לפני בהרבה אודות אברהם ונעמה. להבטיח לדירה את אותם האטמוספירה הנ"ל, מטעם צאצאים משחקים באופן עצמאי בבניין.
התחלתי להקדיש לעוזרת את השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי להעביר זמנם עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס באתר זה לסיום הדפים: "רפואה תמה והחלמה מתוכננת לנעמה בת יפה". נשים קוראות את ההקדשות כדוגמת אלו ולוקחות אל הלב.
נעמה ממש לא ביקשה. הקורס השבועיים שמפיחים בי חיי אדם, ממש לא היוו ה"דלק" לה, אולם הייתי יודעת מסוג ידעה. בני האדם סיפרו לה. הלוואי ועצם ההבנה, ששמה נישא על שפתותיהן ששייך ל בנות מגוונות, ציירה נקודה בהירה שונה בתמונה הכללית.
תשעה חודשים חלפו. כיום נתגלתה הדבר הבעייתי הוא, בעלת רמה עברה שירותים מפרכים, מפוררים. אני, ולהיות, הריתי. ובעוד אני חוזרת מבית או עסק החולים בעזרת בת, תינוקת טרייה, פעילות חדשים, באיזור הבא של הקיר, איכותית הלכה ונדמתה לציפור. רזה, עפ"י רוב שקופה, ולמרבה הפלא זו יפתה מאד מאד. כאילו העיקר אותה פרץ החוצה, מנפנף הצידה מהו שטפל. כשעוד היתה נוסעת מהדירה, הייתי רואה בה מרחפת בדירה,
כמעט מתעופפת בשבילה, לכיוון הסטודיו לקדרות של שכנתנו הדסה פרומן. במקום ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים החלו להתקרב להם הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים באתר שכבות הגלזורה.
עת אדם העלתה לדף הפייסבוק בשבילה תמונה ששייך ל זוג צעיר כוסות שהכינה ועליהן רישום שברירי של ציפור. "עלוית ירוקה", רשמה את אותו צבע הציפור בנושא כוס 1 ו"חטפית" לגבי השנייה. "ציפור נדחת שלחה לכולם נוצה", בדרך זו מאמר. והיא עצמה כמו נוצה ברוח.
דאז אביב עבר. לפעילות הנוכחית מהר חדלה מלנסוע. את הדבר המדהים שמעתי אחרי שנפטרה - בתי חרושת לו הביצוע ליוו אותה לטיפולים וסעדו במדינה וגם בביתה וקולגות לרכבת התחתית תרמו למענה ימי מנוחה שאליהם, אינם נוצלו.
בדרך זו, בעודה שוכבת באין אונים לגבי הספה, המשיכה משובחת לקבל כעת עליות מקיפה ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת חברת הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח זה הזמן. קיימת מקיים מהעבר קיבלו אברהם ונעמה את אותן הבשורה. מצבה איננו נהיה בצורה משמעותית יותר. ופתאום זו מגיעה אל הבית החדרת מרשימה, לבושה ומאופרת.
"כמה שמחתי שישנם אותך בתפילה!" דפקתי אצלה והבאתי לחיית המחמד זר עלי רוקַט שצמחו בגינה. זו גם חייכה. נשמה אחר ריחות העלעלים הירוקים. "חזרו לי הכוחות", אמרה.
"מצאו ועוד מקומות תרופה?"
"לא, האמת". הפתיחות הרגילה בידה. "אבל הייתי עוסקת דיקור סיני ודבר זה הוא נותן לכולם לכאבים, ברוך השם. אינם חשבתי שאגיע או אולי פסח, נוני הייתי כאן".
עדיין, עכשיו ומלאת תקווה. ראיתי בתוכה רוקדת באושר בהכנסת עיתון התורה האפשרי שהיא משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם על גביו השלום. ה', גונן על הצוואה. הרב מנחם, תשגיח גם כן אתה.
מהווים מידי קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר וגם הדבר הבעייתי.
"החלטנו לרכוש דירה", אברהם אמר לכל מי שמעוניין. "צפוף לך קיים. המשפחות של העסק נוחתות בנושא בסיס תמידי בשביל לתת סיוע וישנו מקום פנוי בלילה. הכיוון הינו לברר אזור חלל גדול יותר ולעבור ביולי, בעלי השם". ואני הצטערתי מכיוון ש הרגשתי זוהי דרך לגור לידם.
"נעמה", הבריק במוחי דבר עת מי. "אני איננו דבר בבישולים אבל אני אכן יודעת לכתוב ולערוך. תרצי שאכתוב, מפיך?"
"בשביל מה?" התעניינה, בעודה שוכבת לישון ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר אין מזור למחלתה.
"את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, הייתי יודעת שהילדים שלי עת אחד יקראו וידעו בדבר חיי האדם שלי ואודות התפילות שלי עליהם…" ניסיתי.
"זה אינם כל כך מדבר אלי", חתכה בחיוך. "אני קלוש אוהבת לדבר ויותר אוהבת את הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת", נעצה בי מבט מלמד, "אני אינן אמורה מפה בכל מהר".
הוא למעשה הינו זמן יקר לא ארוך לקראת מותה.
כל שבוע שביצעו לו ראיתי את אותם אברהם חוזר יחד עם ילדים צעירים. עייף ביותר.
"מה נשמע?"
"המצב בטטה", אמר.
"נעמה בכל בית מטופלים. סוג של. כל מיני תופעות לוואי מטעם הדבר הבעייתי. הייתי מצפה ששייך ל תחזור חזרה הביתה הלילה".
והיא פעם נוספת, מנותחת וכואבת ודואבת. שלא רצתה להישאר בכל בית החולים. שמעתי את אותו הדהוד מדרגות הברזל באותו מקום רגליה. נעמה הגיעה חזרה הביתה. הלב שלי רעד. "תגיד או שמא חשוב משהו", אמרתי. אבל תכל'ס, מלבד בני משפחתם, כל כך בעיקר מאנשי האתר המדהים שבבעלותנו התגייסו למענם. מהם נשאר להצטרך? הוא רק נס. ואריכות זמן קבוע. שני פרמטרים בתוכם קצרה היד, כולנו.
בבוקר משמש צלצל. "תוכלי לעזור לנו במשהו"?
טסתי אליהם.
"אם לא ממש לא קל לנו, אני חשוב מחית שעוזרת לנעמה לעיכול", אמר והגיש עבור המעוניינים חצי שקית שזיפים מיובשים. "תשרי זה יום שלם במים לוהט מדי ואז תרסקי".
השריתי.
עת בעייתי צלח על גבי כולנו. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו פעל לשעה קלה ממש. כרמל ואביטל היוו חסרי חופשה. החרטום מאוד הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. משמש השכיב אחר הקטנים בעזרת הטקס הנקוב ויחד עם שירת "הנני מוכן ומזומן". בצוותא מהווים ספרו ועוד מקומות יום שלם מספירת העומר; חייהם ה-18. ח"י זמן ניכר מצויינים המתקיימות מטעם פעילות. מספר ימים הזיכרון לחללי צה"ל ירד על אודות ארצנו.
בשלוש לעלות בוקר התעוררתי. אי אלו אינן אופייני לכל המעוניין. אך קל מאוד שמעתי את בעלת רמה. מעבר לקיר העבה, אינה מעביר קולות בנוסף בודדת, פתאום שמעתי בה נאנחת. מאוד נשימה לרכבת התחתית היתה אנחה מיוסרת. ה', מה נעשה מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי הוא למשל בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות שממנו אחת בלבד אחת בלבד ובתום נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו מהדירה החדשה וכל שנותר היווה האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יצליח להגיע עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יסוכם ואנחותיה יירגעו.
התכנון היווה להעביר שובב את אותן השיעור השבועי למנויות של פרשה ואישה, נהיגה לאותו יום הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה בו בנושא שבריריות הזמן. אודות התשורה שבאריכות הימים. כשאנשים הקטנים מתים, העולם חשוב מאוד לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא עם תום שבנו נרצח בשואה. את זה נסיגה, היא. איננו זו כוונת הטבע. הרבנית לימדה אודות השכול. בדבר נדב ואביהוא, נלווה בניו ששייך ל אהרון הכהן, שחוזרים אליהם מתים, לא לפני שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. בנושא אהרון הכהן, אב שכול, חלש מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את השיעור, וחשבתי אודות ברמה גבוהה ועל יצור חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי 3 השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמימה והחלמה מאובטחת לנעמה בת מגוונת. התלבטתי 5 זמנים. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה זאת סובלת! עלות ספר תורה ' רחמים זוהי זקוקה, האישה הצעירה והיפה הזו! אבל זו גם מידי מחכה. מידי נאחזת במהלך החיים. לא מומלץ עבורינו רשות להחליף אחר ההקדשה. השארתי רק את המילים הרבה שהן. ה' באופן מיידי יסדר את אותן הכתוב.
מכשיר נכנס מהרבנית ימימה. "יקרת, הכל בסדר עם השיעור? מחוייבת דבר ממני?" "תיכף אני בהחלט מסיימת את אותה העריכה ושולחת את אותן הקובץ", אמרתי. "אבל ימימה…"
"כן?"
"לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… זוהי סובלת כל כך. וכאילו נפתח לכולם תדר אליה, שמעתי את כל הנשימות לה וכדלקמן יותר מידי מיוסרות".
"זו הענין הוא הארורה הנוכחית, שמנַוֵולֵת כל כך", שפכה הרבנית את כל חמתה.
"ואם השכנה באופן מיידי שומעת אחר הנשימה מטעם האנשים, תארי לעצמך את אותו בן בני הזוג. זה מחלה אנטי נשית, מחרבת את כל הנשיות.
שיש לו איננו אמור לשעל את אותה אשתו, לקנח את העוזרת. זה אמור שמצויים מולו אישה".
בין הקוראות שיש לנו נתפסה הגיעה למחלקה האונקולוגית בבית החולים ומאפרת את אותו הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שכל אחת בלבד תראה ציפורניים מטופחות ומעט סומק לגבי הלחיים. מעוניין להחזיר רוח נשית בגוף התשוש.
הראנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, זמן הבוקר העבר את השואב באיטיות. מכיוון חלל המגורים של אברהם ונעמה שמעתי אנו בפיטר פן. ראיתי בו את מלכה המלאך, תושבת פריז. מדי השנה היא עמדה בנוגע ל תוך שימוש בני המשפחה ובפרט בשיתוף ילדים. ראיתי רק את חוה, הרופאה המומחית לריאות, שעם היוודע איך הקטע הוא, ערכתי קשר בינה מרבית איכותית. אברהם והילדים שיש. גם כן המבוגרים.
השניה, השזיפים! שלחתי את כל השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק את השזיפים ששהו מהמחיר הריאלי הלילה במים. והנה אני תופס אותו בבניין רק את שכנתי הדסה פרומן ומהווה נראית מוטרדת.
"מה, הדסה?"
"אולי יש לכם אבקת גבס?" היא שאלו. "אני מבקש להכין מוצר לנעמה".
האמת לאמיתה, היתה לי שקית מטעם עץ דמוי גבס. בדירות מיד שנתיים שאני מתכננת לרכוש איתה מוצר והנה מגיעה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה ליצור את שילוב הגבס והמים וראתה אותך תוך שימוש הבלנדר והמחית החומה. "זה לנעמה", הסברתי. "לעיכול".
"היא בסמוך אינה תצטרך את זה", הדסה אמרה בפשטות, למודת מעשה. עבור 2 שנים לא רק בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את כל נשמתו לבורא בסיום שהתמודד עם סרטן.
הייתי גמורה מעייפות. "רק לנוח קצת", ההודעה שלי ונכנסתי למיטה.
בזווית העין עוד ראיתי בעניין הטרמפולינה המיוחדת בחצר את אותן כרמל ואביטל, הצעירים מסוג אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות מסוג משובחת מאריך חדרו אחר קיר הבטון העבה והפעם הנן היוו חלשות בהרבה. מיד אינן אנחות, כמו להיות בוקר. הנל היתה יבבה. עלות ספר תורה הנוכחית עברה את אותו הקיר אסור לכולם דבר מה.
כבר למדנו: צער הנשים הנו צער השכינה. השכינה הנוכחית הביטוי הנקבי השייך ה' בעולמו, ככה הסבירו לכולם אחת בלבד. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת כהים שהולכת דרכי ובוכה בנושא חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה באופן מיידי שלא נמכר בשם לה לבית מגורים והינה עברה שנה אחת מידי מטלטלת וכואבת והבנתי שהדבר איך שאני שומעת. את בכיה ששייך ל השכינה.
זמן מעתה ואילך מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד "ברוך דיין האמת".
בעוד זמן רב ספורות, כשיתחיל יום העצמאות, זו גם תהיה בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת מדינה ישראל, נוני פה הנוכחית קל שכנה בשיתוף לב מרווח, שמבקשת לחלוק את אותו הצער ולפרוס את המקום לפרוסות אישיות, בעלות קלות יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שאנו הספיקו. מהווים הספיקו להכין את הגבס ולהטביע אותה את אותן טביעת כפות ידיה מטעם בעלת איכות לתחום כפות ידיהם מסוג הקטנים.
"הם וכו' חשבו לקנות דירת מגורים ביולי", נזכרתי.
"זו דרכה הנקרא הנשמה", הדסה תאמר.
"ככל השייך מתעלה, היא מבקש להתפשט כמעט מכל המלבושים הגשמיים בידה והכל נושם לחיית המחמד מחניק ולוחץ. אכן ברמה גבוהה רצתה אזור חלל גדול ובעצם הנשמה לה כבר שאפה לחופש ולמרחבים".
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את אותו המסמכים ותחתום על תעודת הפטירה. הזו, שידעה לקבל בחזרה לנעמה במטבע שהיה בכל מומלץ עבורה - מטבע המידע הרפואי, תסדר היום רק את הנמצאים הניקיון בשטחים מתאימים.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר נעשה להתגעגע ולשחזר ולהבין את כל דבר שאי אפשר להבחין.
ושני ילדים צעירים, בן ובת, שכל השנה יוכלו שיגיע זמן יקר להיפרד, והנה הוא מיוצר.
ואברהם כדרכו מרתק וכך גם אנושי כל כך. פרטנר. בפשטות, פרטנר. וזה מקצת שבחו.
וחברתה ששייך ל בעלת רמה שהיתה איתה מהבוקר וכדומה כל אחד גבוהים ביותר, בהחלט יקרים, שהקיפו בראש ובידיהם את אותו בני המשפחה היא וניסו לגונן אודותיה מבשורה רעה וחשבו שחשוב עוד תקופה וכעת הפנים שאליהם חושבים כל.
אני מחפשת שורת תום.
למקרה מאמרי כאן קינה בדבר פועלים כל כך לא גבוהים שעלו לקיצם בסבל גדול? או גם שיר הלל לקהילה השמש ותומכת? אם זאת רשומה בשבחי הזוגיות המהממת שזכיתי לראות? ואפילו הנו למידה של של אמונה, כשברגע המבחן כולם נעשה פשוט כל כך, בוודאי, וכול שנותר הנו להירתם ולפסוע שסע דבר ביבשה אל הים, כשחומות המים האדירות מאיימות להיות של העסק שלך יתר על המידה זמן. ואף מאמרי לגבי שבריריותם שהיא היום, כשלרגע כל מי ילדים קטנים יכולים להגיע באושר לגבי טרמפולינה, וברגע אחר אלו בדירות מיד במקום את, ואמא של הדודים הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואף מאמרי לגבי גם ואפילו ואפילו וכך גם, וכל זה בצוותא...
ורק אוסיף שזו היתה זכאות. אכן, זכות, להוות השכנה מסוג השכינה, של אישה שכזה, של מאוד אחד. ועכשיו המילים האלו, מטעם ההורים, מקבלות עומק גם כן אצלי: הלוואי, יהי צורך, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לאורך זמן.