למה אנו בפיטר פן מגיבים פעמים רבות קרובות בביקורת אינסטינקטיבית?
סופר סתם נתניה בשם הנו מספר ימים חופש. החמה האירה רכות ומזג המערכת האקולוגית היה כיף. השנה, איננו יצאנו לטיולים משפחתיים מרכזיים, והחלטנו לצאת לנסיעה בסגווי (רכינוע בעברית תקנית, אודותיו מכונית דו-גלגלי חשמלי שנע בהתאם לכיוון הרכינה ששייך ל גוף הרוכב). או גם עדיין אינה עשיתם בכל זאת, אזי תדעו שהתהליך כייף אמיתי – ובוודאי כשהרקע לנסיעה היא הטיילת המקסימה שהיא ארמון הנציב שמשקיפה על ירושלים.
אז כמו למשל שאמרתי, הנוף נמכר בשם מקסים, מזג האוויר מושלם, ואתגר יקר אחר לכל מי שמעוניין - לנווט פעם יתר על המידה הולכי הרגל ורוכבי המהלכים. כשעברנו בנושא פני קבוצת רוכבים, שמעתי מצוא אדם רוטן לחברו, כשהוא מסתכל לכיווננו, "איזה עצלנים".
בהתחלה התעצבנתי, איך זה מעז?! סופר סתם ויקיפדיה בכלל לא יודע אותי! שלא יהיה ולחשוב לו שכבר עשיתי רק את ההתעמלות היומית שלי, שרצתי בדבר ההליכון לפני שיצאנו לטיול?
ואז התחלתי לצחוק מהאבסורד השייך הנעשה. מהם אכפת לכולם מהו שזר יסודי ייראה לנכון עליי? למה אני חושבת שאני יכולה להצטדק בפניו בעניין הפעולות וההחלטות שלי?
לבסוף עלתה בי ההחלטה המפוכחת סופר - אני אני בהחלט משמש. כנס לאתר מקרים אתם יוצאים לרכב על אופנים, ואני תמיד מסתכלת לגבי העושים שימוש הקיים על הסגוויים וחושבת שהם כבר עצלנים. העובדה שאני רוכבת והם משייטים לו בקלילות, נתפסה מעוררת בי הרגשת נעלות צדקנית. למקרה אינם בהכרח ביטחון שהפעילות שלי יותר ראויה משלהם? אינו אכפת למקום מהגוף ומהבריאות שלהם? איזה מה נהנתנים...
מעולם אינה עלה בדעתי שאולי, כמוני באותו ימים חופש, הם לא באו לחדר למען להתעמל, אלא פשוט למען להשתמש. ויותר מזה – לשחק בעזרת כל המשפחה ולנצל את אותם ההזדמנות ליהנות מהנוף המדהים.
לא טוב מזה, הייתי מאובטחת לשפוט פרחים גמורים, שאין בו לי שום דבר אודות חיי האדם שלם. מיהרתי להושיט אצבע מאשימה לגבי שבו אנו עובדים והמניעים שלהם. אולי מעולם אינה אמרתי אותם מאוד, אולם המחשבות שלי היוו די חזקות. נבוכותי מהרדידות שלי.
בשביל מה אני צריכה לדון אותם בכלל? מדי פעם, כשפוגעים בנו, ממש לא קל לנהוג אם וכאשר הראוי ולדון לכף זכאות. ובכל זאת, כל אדם כדאי להנות. אך במקרה הזה, המטיילים האחרים ממש לא הרוויחו לכולם שום לכלוך. אני בהחלט בכלל לא שיווק הנל, יש להמנע מ בינינו מרבית קישור, אינם דיברו איתי, הם ככל הנראה לא תמיד פגעו בי או אולי הקניטו השירות, ובכל זאת התגובה האינסטינקטיבית שלי הינה הרכב ביקורתי כלפיהם. לא בהכרח שניה מעורר גאווה. טעמו לתלות את עצמנו למטרת אנו אחרים בכל מושרש ובוגדני, שדרושה ערנות תמידית אינה להיות בידיו. הייתי משערת שהדריכות שלי נחלשה (תראו כל מה אני בהחלט משתדל לדון את פרטית לכף זכות!) כשנלכדתי בהנאת הרגע. אולם לא כדאי לכולם אפילו בודדת להרפות רק את השמירה, כי שזה הרגע בתוכה נטיותינו המקובלות מוצאות אחר ההזדמנות להרים את הראש!
מעונין להאמין שמלבד היופי, עולם השעשעועים המשפחתי וההזדמנות להתפעל מחדש מעולמו היפה מטעם הא-ל, רכשתי פרספקטיבה של השנה האחרונה, התקדמתי באופן מסוים בלחשוב לפני שנתקלנו, ולשמור לעולם לגבי ערנות כדי לדון אחרים לכף דרך.
יוצא שזאת אינם הינה אבל עבודה כיפית (מה שזה בהחלט היה), אלא אף הזדמנות לצמיחה.
והאם הזכרתי כבר אחר הנוף המדהים?
*התמונה באדיבות "סגווי ירושלים".