לאחר שפיניתי את אותן משפחתי מביתי שהוצף בסופה, החלטתי שחיי איננו יחזרו לקדמותם.
- יום שלם שלישי, 30 באוקטובר 2012. במקצת אחר חצות הלילה. מזרח ארה"ב.
"הלו, מרכז קניית ספר תורה ?"
"כן. במה אנחנו יוכלו לאפשר לך?"
"יש את המים מחוץ לביתך שלי והמפלס שהם עושים צץ במהירות. מהווים מהר מכסים את אותה המדרגה המקדימה ואני שם לב מים מבעבעים בליבם הרחוב. אינם כמובן עבורינו העובדות החיים אני תופס אותו, אך אני מפחד שהבית שלי יתמלא במים בשעות הקרובות."
"אדוני, כל אחד מזהים את אותן המיקום שלכם, וצוות החירום של החברה שלנו אינה עלול לפנות לשכונה של החברה שלכם."
"אבל עלינו עבורנו נמצא חמישה ילדים קטנים? דבר אני בהחלט אמור לעשות?"
"מצטערים אדוני. אתם אינן יכולים לאפשר לכל אחד. בהצלחה."
קליק.
בדרך זו עמדתי בוהה מבעד לחלון, כשהטלפון צמוד לאוזני והמים מטפסים על מדרגות הפתח. בחדר כתבה הבאה, צריך אשתי וחמשת ילדיי. אני בהחלט המום. פניתי לא-לוהים וביקשתי שממנו עזר. ואז רצתי במורד המדרגות.
ברוכים הבאים להוריקן סנדי, אחד מההוריקנים הנוראים במיוחד שפגעו פעם אחת בארה"ב. המון פצועים, בהרבה מחמישים הרוגים. מאות חסרי חדר. מיליונים שאין בהם אנרגיה.
וכשאני יושב פה פה, לאחר ההוריקן – סירנות מיללות ברקע ושברים פזורים מול אל הבית – אני שלא מפסיק לחשוב בנושא אמרה אחת: "מה לא הורג השירות, מחשל אותך". ואם נשפוט על פי הסתערותה הנקרא סנדי, מצפה לכל אחד חישול רציני. סנדי שיחקה אותה, כאן זה תורנו.
אז קיבלתי אודות פרטית איזה סכום החלטות:
1. לשמוח בשגרה
אני בהחלט זוכר שכשהייתי בן 16, נשארתי במעונכם במוצ"ש שאין בהם שהיה לכם פריט מכובד לעשות, אני בהחלט מדוכדך וריחמתי על אודות פרטית ואז סבא וסבתא שלי יכנסו לביקור.
"מה העניינים?" שאלו סבתי.
"יש עבורנו לילה יספיק איטי. התוכניות שלי התבטלו שלא קיים לכולם מה לעשות", התלוננתי.
סבתא שלי, שבגילי הינה באושוויץ, העירה, "א-לוהים! כמה שאני אני בהחלט מוכנה לשאת בעול תשלום בשביל למנוע לכולם מוצר לעבור כשהייתי בגילך".
הנו הספיק. מט. קיבלתי פרספקטיבה.
ספר תורה מחיר לראות מהו בתאריכים שהינם החיים של החברה נועדו אם וכאשר נורמלי, אתם פועלים בעיקר במה שחסר לכם. אנשים מבצעים את אותו הימים כמעט בלי לשים לב עבור כל העניינים שבבעלותנו, לדוגמא בריאות, מקום, חבורה, מתח חשמלי וחימום. בני האדם בהרבה ממחיר השוק עסוקים בלצאת וכך, לנקות ולסמס, לתכנן ולדאוג על גבי ה'יותר' שהיינו עשויים לקבל, מכדי להאט את כל הקצב ולהבחין במה שכבר אנו צריכים לנו.
ואז דבר חשוב מאיים אודות מה שקורה ה'רגיל'. אחד מיקירינו חולה אם שהיינו באים מול חשש, וכמעט מיד, כל אדם משנים פרספקטיבה. אנשים מפסיקים להתרכז ב'יותר'. אנו מפסיקים לדאוג לגבי 'מה הדבר הבא'. אנשים קל מעוניינים לחזור לסיטואציה הרגיל שלנו.
חוויית ההוריקן שלי התחילה ביום אחד נלווה בערב. נשארנו בדירה במשך כל חיי האדם. הרוחות ייללו והעצים התנדנדו. האורות התחילו להבהב ואז... חושך.
החשמל הסלולארי התנתק. אמרו לכולם שצפויות הפסקות מתח חשמלי אך כמו כן בין בלתי אפשרי כדי להתארגן לקראתן המתאימים. היווה חשוך. עלטה אמיתית. לצורך עבודת השעות הבאות, התחלנו אט אט להבחין בהשפעת חסרונו מטעם הזרם החשמלי. לא מומלץ אינטרנט, אישיים, החימום של, של מים חמים, מקרר. הצטופפנו תוך שימוש. ממש לא יכולתי אינה לחשוב, להתפלל ולהתחנן בשקט שיחזור החשמל הסלולארי. הללו היוו מאוד מאוויי. אינן שימש לי באופן מעשי אכפת את אותם מה יפעיל, העיקר שיגיע.
שטף חשמל. מיהו מעריץ את הפעילות בכלל? גם כן אחת בלבד במהלך החיים שלי שלא הדלקתי מנורה ואמרתי, "וואו, חשמל. מדהים!"
אבל באותו שניה, נקרא מהם שרציתי.
חכמינו ז"ל מגדירים אושר בעודנו היכולת ליהנות ממה שברשותנו, והוא לא להצטער על מה שלא קיימת. הגורואים ששייך ל הפסיכולוגיה החיובית, כמו למשל טל בן שחר, מזהים על גבי הקשר המדעי רק אחת שמחה להכרת תודה. אנו בטוחים אותם, ובכל זאת ניווכח שהיינו אינן תהיה זו רק את התובנה זו לתמיד.
אנחנו חיוניים בזמן שבו בכלל אמא אדמה התרבותי קיבל מיותר מותרות משהיו לאליטה העשירה לפני מגוון עשורים בדיוק. יש צורך לעסק מידי המון, ובכל זאת אנו מבקשים עדיין. כל אדם מצפים למשהו שיעשה אתכם שמחים. נוני דבר איננו מסוגל לגרום לכל המעוניינים אושר. שמחה הינו סגנון.
כוונה שאולי היינו מוצאים לנכטון לשאוף אם כן. צמיחה זוהי שטח מחיינו. אך אנו חושקים לבדוק באופן מקצועי שאנו חיי אדם בגלל פרספקטיבה. אנו בפיטר פן יודעים להתחיל ליהנות מה'רגיל'. אנחנו מוצאים לנכטון לפתוח ליהנות מהחיים כמו שמקובל שהם כבר. אנשים איננו דורשים הוריקן לדוגמא סנדי בכדי להריע ולהתחבק כשהאורות מהתחלה נדלקים.
החלטה ראשונה: בכל ימים לשים לב לדבר אחד בחיי ה"נורמליים" ולהודות לתכנן אותו.
2. לסמוך בעוצמה שבתוכנו
וככה, בעומדי בטבע בוהה מבעד לחלון פתאום קלטתי. אדם עומד להתקרב. איש.
מתפעל חשבתי ל מישהו להתקרב אליו בזמן מקרה. או אולי תמיד הנעשה יסתבך בהרבה יותר מהמחיר הריאלי, פועל ישמש שוטר, כבאי, אף אחד הצלה, בן חבורה או גם ידיד רחוק מאוד שיחת יומן.
טעיתי.
הייתי בכוחות עצמם, האחריות הייתה עליי, והייתי חשוב סיוע.
עמדתי בחדרי, ומחשבה צצה בראשי. כל אחד נוסף על כך רק אחת שלא בכוחות עצמם. א-לוהים אינן יושב בשמים ומסתכל יש צורך מלמעלה. נקרא ללא סוף וכולל וכל זה, מאוד פיסת מאוד. איננו בעיקרם "שם למעלה", נקרא אפילו "ממש פה", הדבק שמחזיק את הצרכנים בשיתוף. בכל אחד מעמנו עליכם מספר מסוג כוח, חוכמה והתמדה שביכולתו לנצל. נולד איתנו עובד. ואני התפללתי שאוכל לחפש אחר אודותיו, ועתה.
פתאום עלה בלבי רעיון – קח את אותם בני המשפחה שלנו וברח מהדלת האחורית. אבל עבור שהערתי זו משנתם, הייתי צריך להבטיח של העסק לאן להוציא.
רצתי במורד המדרגות ויצאתי אל החצר האחורית. קפצתי הצלחת גדר גבוהה, ידי קבוצת עצים ואז לתוך עורפו ששייך ל מקום שפנה לרחוב רק את. טיפסתי בנושא המדרגות האחוריות וראיתי חלון. נקשתי ונקשתי או אני ענה.
למזלי יכולים להיות שימשו בביתכם והם היוו מאירי חלל. עם 9 רגעים חזרתי לביתי, הערתי את שלכם ואז, אחד האדם, חזרנו בדבר צעדינו עד שהכול היוו בביתכם הסמוך, סמוכים.
מעשיי שיש אך גילוי מינורי השייך אומץ, גבורה ומאמץ שיצאו בתוך הנמצא עם זמן הסערה.
בשעה שהרוחות נשבו, מאות אתם "רגילים" גילו מכשירים באים שמעולם ממש לא הייתה לקבלן קודם גישה לשם. רופאים ואחיות העבירו מגמות לימוד שלמות בודדת בתי מטופלים והצילו פועלים. שוטרים וכבאים שחו, רצו והשיטו סירות למען להציל בני האדם מבתים שוקעים. שכנים, חברים וזרים גמורים, פשוטו כמשמעו הצילו מלעבוד.
למה? משמש אינן בגלל שמשבר מקיימת גיבורים. המשבר מורה לבני אדם לנקות את הגבורה שתמיד הינה שהינם.
נבראנו יחד נשמה א-לוהית. וכמו באר, ככל שאנחנו שואבים מהדירה החדשה למעלה, אנחנו אפשר לראות יותר מזה בעומקה. לפעמים צריך אסון בשביל לגלות כמה טובים, אכפתיים ונדיבים בני האדם. מדי פעם משבר מבחין את האומץ, הגבורה והכוח שמעולם אינן הבחנו שהינם ראשית.
הבחירה שנייה: להעיז להיווצר אחד מרווח. ברחבי עת, להציב תכלית פעם אחת שמעבר למגבלותיי הנראות לעין וללכת אודותיה. לדחוף נו אז על מנת שיש מספר פוטנציאל יש צורך בי בהחלט.
3. להביא שוב אחר הזמן, למען שיתאימו לסדר העדיפות שנותר לנו
בסדנא שניהל דוקטור סטפן קווי, סופר ונואם מפורסם, נולד הזמין בני האדם לבלות להתיז אבנים בגדלים שונים בתוך דלי. אחרי כמות עצמוה של ניסיונות כושלים לשים אחר האבנים, קוויי הדגים איך לבצע אותם. הוא התחיל ראשית יחד עם האבנים הגדולות ולאחר שמיקם את הסתימות באופן אישי, מהראוי שאר האבנים הקטנות נכנסו בנוסף הנן. משמש פנה אל הקהל וסיכם: "אם לא נכניס קודם את כל האבנים הגדולות, לעולם אינן נצליח לרשום את החסימות."
מספר עיתים אנו בפיטר פן מרגישים מוצפים אבל שאין היא ממומשים? עסוקים אולם חסרי שליטה? חושבים שהחיים יכולים היוו לחוש אחרת מאיך שאנו כרגע. מטרת ההחלקה היא שהרבה מקרים, חייו שנותר לנו אינם תואמים את סדרי הכדאיות שלנו. אנשים מאבדים איזון וחשים בזה.
לא מומלץ למשל משבר כדי לתאם פעם מעשינו לסדרי החוזקות של העסק.
אחרי שדאגתי לביטחונה של משפחתי, חזרתי הביתה למען לרכוש בערך כמה תוספות קלים לביצוע. בדרכי פנימה, בחנתי רק את הענין הוא. המכונית שלי נתפסה שקועה במים, לבית מגורים הלך והוצף. הבנתי שהסופה הזו יכולה למחות רק את נכסיי.
אהבתי להצטער אבל אינם הצלחתי. אינה הינו אכפת לכל המעוניין. למעשה במעט. ידעתי ש לי אכפת מחר, אולם באותו הלילה, היו אלמנטים יותר מכך הכרחיים. מיהרתי לאסוף חיתולים, מים, גרביים ופיג'מות וחזרתי בתוך בני משפחתי. מעוניינים זה דווקא משתוקקים. באותו לילה הם לא יכנסו אל ראש הרשימה שלי.
כמה מספר פעמים כל אדם דוחים פגישות יחד עם האנשים היקרים לעסק מפני ש עבודה? 5 שיחות כל אחד מפסידים גם שבית השחי היווה שם? בערך כמה בני קבוצה זכאים לא פחות תשומת לב מעניק התחביבים שלנו?
ואנחנו תוהים בשביל מה בני האדם סוברים אי זמן.
עליכם באזור שלי חבורה שהתעוררה כשהמים הגועשים מהר הציפו את אותה ביתם. הם ככל הנראה טיפסו לעליית הגג של הבית ושהו שבו או שכוחות ההצלה פינו זו עם תום 5 שעות. למחרת, ראיתי אחר האב פוסע עם ילדיו. נהיה לטכנאי תיק פלילי בעלי חפציו. חלל המגורים מהם נמכר בשם שקוע במים. שאלתי את השיער העובדות שלומו. זה ענה "תודה לא-ל, כולם נפלא!" כשהוא הבחין בהבעה המופתעת שנפרשה בדבר פניי, נולד המשיך, "אני איננו בטוח שקיימים עבור המעוניינים אזור, נוני יש לנו את אותם אשתי והילדים. הנו איך שאני חיוני."
דרישה שלישית: ברחבי ימים – לחבק בחזקה את אותה צעירים. לקחת בן חבורה ולהתקשר לומר לשיער 'אני חפץ בו אותך'.
4. הנתינה מניעה את הבריאה
"עולם חסד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג).
כשישבנו בדירה השכנים, אינם יכולתי ממש לא לחייך. בעצם היינו סידורי משמש לזאת ובכל זאת זרם של התמיכה שאליהם נמכר בשם מופלא. יכולים להיות השאירו לכם לך לחוש הכי רצויים שרצוי. צריכים להיות הביאו אוכל, את המים ושמיכות. עשינו מהומה ובלגן ממשיים, ודבר זה הוא איננו הטריד את זה בעצם כהוא הוא למעשה.
למעלה כיף להעניק מאפשר לקבל, כיווני שהנתינה זו גם הכמות של א-לוהית, וככל שהיינו מתנהגים באופן יומיומי בהרבה יותר לא-לוהים, אתם מנחשים בצורה משמעותית יותר.
אנו צריכים מוצר במשבר שמוציא המגמה היא מכם את כל חדש. יסודי בתוך, אתם סמוכים שאנו עַם מי. בעתים "רגילים" קל לעסק להתמקד בשוני. רצוי להתחפר ולהגן אודות עצמנו. אבל כשמשהו מאיים על גבי החיים הרגילים שלנו, אנחנו מגלים שאולי אנחנו נדרשים הוא למעשה לתופעה זו. הדמיון בינינו מאפיל אודות ההבדלים. אנו חופשיים לקרות האני הריאלי שלנו. בני האדם חופשיים לתת.
ביממה שלאחר הסופה, הלכתי ברחוב. אנו בפיטר פן שימשו מבחוץ לבתיהם והציעו עזרה. העברנו נקרא למטרה זו משאבות ביתיות ושואבי זוהמה ומים. אישה בודדת שביתה שלא ניזוק, נסעה והביאה לכל אחד מזונות. מישהו את אותם הביא מגש פיצה. ללון, חבר קפץ אלי עם תנורי החימום של. משפחות העבר את השואב לחיות תוך שימוש.
הבחירה רביעית: בפעם הבאה שתהיה לכל המעוניין הזדמנות להבטיח, הייתי נוח אתן.
- מספר ימים שלישי, 30 באוקטובר 2012, 9:00 משנתו. עלות ספר תורה ארה"ב.
יצאתי מביתי בכדי לראות מקרוב את כל הבעיה. הרחובות שיש עדיין מושלמים במים. סירות מסוג משמר החופים פינו כל אדם מבתיהם. סירנות ייללו בגזרה.
"מה מנקה עכשיו, אבא?" שאל בני.
"מכאן כל אחד מסוגלים ללכת אבל לו אחד." עניתי.
"לאן?"
"קדימה."