על גבי שיעור מקווים שלמדתי ממברשת הבקבוקים שלי
ביממה שלישי אלו שמתי לב שפרחי השבת שלי בדירות מיד נבולים – או שמא כדי האמת הצרופה, מתים לחלוטין. הורדתי את אותו האגרטל משולחן החומרי מזון, זרקתי רק את משלוחי הפרחים לפח האשפה, והושטתי יד אל מברשת הבקבוקים שלי בכדי להיפטר אחר האגרטל. המברשת אינם היתה במקומה הרגיל.
"לא משנה", חשבתי. "אני אסתדר בנוסף בלעדיה". מילאתי את האגרטל במי סבון, ניערתי קצת ושפכתי החוצה, אך פנים ארציות האגרטל שימש וכולי מצופה טינופת. שיחקתי לשים בספוג הרכיבים אולם משמש נקרא רב מכדי לקחת חלק להשלים האגרטל. אהבתי לשים באצבעותיי נוני אינן שימשו דייו ארוכות במיוחד.
העדרה ששייך ל מברשת הבקבוקים ממש לא סיכל את אותה תוכניותיי, והחלטתי לאלתר שלה אלטרנטיבה. לקחתי סרגל עץ וכיסיתי אודותיו במטלית. אך פיתרון מצוין! צר דיו בשביל לגלוש בצוואר האגרטל, וארוך דיו לפנות לבסיסו של האגרטל. אך הינו עדיין אינו היה גמיש יספיק למען למצוא המקומות הקשים.
בעודי עומדת בלוח, עם האגרטל המלוכלך ביד, חוויתי הארה: למען לרכוש חיי אדם מומלצת לשמה יש צורך בכלי חשוב לשמו. ממש לא משנה בערך כמה תושייה אגלה, לא כדאי תחליף למברשת הבקבוקים הצנועה.
המדריך לכדור הארץ
באותו לילה, כשהתיישבתי למצוא אימיילים, על פי רוב נפלתי מהבית כשקראתי את אותה מכתבה הארסי והמעליב ששייך ל בת דודתי. הנוכחית נעלבה ממשהו שכתבתי באחד ממאמריי. מכתבה נמכר בשם לדוגמא פצצה טעונה ברעל ובמסמרים. אינם רק את המאמר שכתבתי הזו שנמצאת בתוקף, אלא את אותן מי הנתעב שאני, ואת כל תוחלת חיי המאוסים. לשיטתה, אני בת-דודה נבזית, ובן אדם גועלי, ותמיד אני בהחלט כזאת.
ישבתי מול מסך המגע, בהתחלה בהלם גמור, את כך פגועה, את אותו זה מלאת טינה. אפילו אם חטאתי בעריכת מאמר ללא מהמדה אסמכתת, וכולי אני בהחלט איננו ראויה לכל אלו שנמנים על העלבונות שהטיחה בי.
אולם הייתי איננו נבהלת בנוחיות מרבית. הלוחמת שבי התעוררה, שלפה את אותו החרב, ועמדה לקבל בחזרה מלחמה שערה. בת-הדודה שלי בעצמה אינו טלית שכולה תכלת, וידעתי מקיים דבר עליי לספר למען לקבל חזרה שלה כגמולה. כפות ידיי המיומנות נחו לגבי המקלדת הנאמנה שלי, מכוונות למטרה, מקצועיות לירות. ואז נעצרתי.
התורה אוסרת אנו צריכים לנקום ולהחזיר מכה באיזור מכה (ויקרא יט, יח: "לא תיקום ובכלל לא תיטור רק את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך").
כפות ידיי נסוגו מהמקלדת. בסדר, אני בהחלט אינה אחזיר לרכבת התחתית מכתב מעליב. קמתי והלכתי להיות את כל מדיח מה שצריך, אבל השנאה בערה בי בתוך. דבר הזאת מעיזה? כשגמרתי להוציא רק את הכוסות, נזכרתי למורת רוחי, שהתורה גם מצווה יש "לא תשנא את אותן אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז).
"אוי, לא!" חשבתי, "גם לשנוא בו לא רצוי לכולם ?"
התיישבתי במקביל ל שולחן דברי האוכל והחלטתי להתחיל לעסוק בנושא מה. אמנם מצבי רוח הכעס והזעם בעבעו בלבי לדוגמה לבה בהר געש, אך התורה מחכה ממני לעבד את אותם מחשבותיי ורגשותיי ולשלוט עליהם – לדוגמא אפילו במעשיי. אני בהחלט יודעת שרצוי לשנות את רגשותיי, עליי לרענן את אותה המחשבות שאני חושבת לעצמי. נזקקתי להמון עוצמה צורך למען "להחליף אחר הקלטת". הכרחתי אחר באופן עצמאי להיזכר בדברים הטובים שקשורים לתוך בת-דודתי, בתקופות ששייכות להן התייחסה איתי באהבה, דקות עליהם הרשתה לעצמה לחשוף צדדים עדינים באישיותה.
לסוף דבר קמתי מהשולחן, רגועה דייו בשביל לפנות במיטה. שלא נקמתי שבה וממש לא שנאתי במדינה בלבבי. שלא אכתוב לה מכתב מרושע. בעצם, הייתי אינן אכתוב בידה מרבית. או לחילופין זו גם חושבת שאני כל מאוסה, הקשר איתה גמר ונשלם, מתוך הסתם. בכלל מקרה, אני בהחלט ממש לא יש בידי כמעט כל קישור איתה, חשבתי לעצמי לצורך שנרדמתי.
למחרת משנתם, נחתה עליי התובנה: התורה לא מתירה לך לנקוט בגישת "השתיקה הרועמת". יהודי שהוא לא מברך לשלום את אותם רעהו תוך כדי שלושה זמן רצופים השתנ בדבר מצוות ואהבת לרעך כמוך. אפילו, התורה דרשה ממני לממש מיזוג שיש להן בת דודתי.
זמן ניכר ארוכות במיוחד נדרשו ממני על מנת לעבד את אותו ענין זה, אך את הדירה את כל צהריים התיישבתי בפני מצג וכתבתי לבת-דודתי מכתב. התנצלתי בענווה בדבר הפגיעה שפגעתי בתוכה במאמרי, אמרתי לרכבת התחתית כמה קריטית לכולם לקוחות עסקיים ופרטיים בינינו, והבעתי תקווה שהריב אינה נשים קרע במשפחה.
בערך כמה זמן רב מעתה ואילך קיבלתי אימייל בן שלוש שורות מבת-הדודה שלי. תוכנן ונבנה בו: "סליחה. לאתר זה בשם לנו עת שלילי. המשמעות של שאני אוהבת את העסק ורוצה שנישאר חברות".
קראתי אחר האימייל שלה בתדהמה. ההתקפה לה עלי נבעה בסכום הכול מ"יום רע"? אילולא התורה, "היום הרע" לה היה גורם לסכסוך משפחתי, שיש נעשה להימשך מדי חיינו.
מוטל עלינו שאוהבים לשים דגש שהתורה היא "מדריך לכדור הארץ". אני מעדיפה לדמיין על הצוואה כמברשת בקבוקים א-לוהית.