הנ"ל שהרימו נשק, אינם שימשו הגיבורים היחידים בשואה.

הזיכרון תופס אזור המתקיימות מטעם קדושה ביהדות.

"בשביל בני העם היהודי," מספרת אסתר פרבשטיין, חוקרת וסופרת שואה, "זיכרון משמש רצוי. אתם מצווים להבין."

אחרי תפילת שחרית יש צורך רוצים את להתקשר קבוצת פסוקים שנקראת 'שש זכירות': יציאת מצרים, שירותי מקצוע, מלחמת עמלק, חטא העגל, ניסיון מרים והשבת.

אנו צריכים עכשיו שילוב מוזר: 2 הזכירות הראשונות הנן עדות לכוחו מטעם א-לוהים ולאהבתו את אותה בני ארץ, וציוני הדרך שעיצבו אותנו כאומה – הרגעים הנעלים באופן מיוחד שיש לנו.

השתיים הבאות כואבות, מבישות – תקיפת עמלק כשהיינו חלשים באופי כעבור יציאת מצרים, ואחר איך בגידת עם ארץ ישראל בא-לוהיו וסגידתו לעגל הזהב. החמישית מזכירה לך שא-לוהים העניש את מרים - הנביאה והמנהיגה, שאיתה היוו לכל המעוניינים את המים במדבר - בעניין שדיברה לשון הרע; והאחרונה הזאת השבת, הזמן הקדוש מאוד במשך השבוע, חתימה כותבים חכמות שהינו 'מעין יקום הבא'.

מה הוא למעשה הקיים על כל אלה אנו בפיטר פן מצווים באותה מלה – "זָכור!" – פצח בנקודות השפל וכלה ברגעים הנעלים בעיקר שברשותנו כעם?

הרב יוסף סולובייצ'יק הביא לפרסום על אודות רבדי הזיכרון השונים: זיכרונות פרטיים מתרחבים למשפחתיים, משפחתיים מתרחבים ללאומיים, והלאומיים מתרחבים ומשתרעים בנושא פני תקופות. הזיכרון היהודי הינו הבסיס לזהותנו: יצאנו בעזרת ממצרים, נלחמנו בעמלק, עמדנו בעלי בהר סיני - והיינו בשיתוף במחנות.

הזיכרון היהודי, אוקי, אז, הינו פעולה: אנחנו אינם זוכרים רק למען להתאבל. "המסורת היהודית קובעת זמן רב לאבלות ואף מנהגים מעניינים," מציינת פרבשטיין, "ולתקופות האלה ולתהליכים הנ''ל במצב גבול, והם מסתיימים. נוני לזיכרון אין תם. יש צורך כוח בזיכרון."

מורשת רוחנית

פרבשטיין, מבית או עסק הספר בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בתקופתו של השואה, עומדת בבית רווי זיכרונות ששייך ל העולם היהודי לצורך השואה.

היא נולדה בירושלים למשפחתו המתקיימות מטעם שוחרי גור, והיא נינתו ששייך ל הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר הבא מגור, מחבר הצבע "אמרי אמת", שהיווה עבודה ראשונה במעלה לנאצים לפי בריחתו אליכם ב-1940.

אסתר פרבשטיין נולדה במדינה שלנו בסיומה של השואה. כנערה צעירה, זו גם נתפסה מודעת לתופעה שרבים בנייני משפחתה נפטרו. הזו נקראה על אודות בכל שיער אחות אמה שנרצחה בשואה. ואחיה, על ידי ההכרה שכנראה משמש ישמש הילד האחרונות, קיבל מספר שמות – יצחק פנחס אהרון אפרים-פישל – כדי להעביר בלוח לכמה שיותר נרצחים.

בתקופת ילדותה עובד הינה בביתה מיטה אחר לניצולים, שהיו רוצים לכול - כבר החל בנחמה רוחנית וכלה בתחום לישון. "אנשים יכנסו להקליק על את הצרכנים, כי לא נהיה לדירה אף אחד אחר", הנוכחית נזכרת. "הם שיש בודדים לגמרי, אזי אנו בפיטר פן ארגנו להם וגם את אותה החתונות."

ההיסטוריה, עם ההיסטוריה ששייך ל השואה, נכתבת בהתאם ל השאלות ששואלים את אותו עצמם ההיסטוריונים כאן מחקריהם ומאמריהם.

"אם נשאל, 'מה השיגו לנו הגרמנים?' התשובה תהיה דווקא כאב וסבל", זוהי מציגה. "הכאב והסבל מהווים וזאת ניכרים ואמיתיים, אבל אותם רק תמונה קטנה."

"בסתר רעם" שואל שאלו אחרת: כיצד הצלחנו לשרוד?

חוקרי שואה לא מעטים הקדישו עצמם ללימוד עמידותו הפיזית ששייך ל בשיתוף ארץ ישראל בשואה, ותיעדו את אותם הגבורה היהודית במרד גטו ורשה, את כל צניחתה מטעם חנה סנש מאחורי קווי האויב, את כל לוחֲמַת הפרטיזנים ביערות או את הבריחה מסוביבור. יצירתה מטעם פרבשטיין מתמקדת בעמידה הרוחנית היהודית: מהיכן שאבו המיליונים את כל הכוח להמשיך הלאה, לשמור על אנושיותם?

זאת חקרה ובדקה בגנזכים, יומנים, מכתבים ומסמכים נעבר לכך. בסתר רעם מתעד את אותם התפקיד שמילאו פוסקים ומנהיגים חסידיים בשנים שקדמו לשואה, לדוגמא גם כן בשואה עצמה.

בסתר רעם מגלה באיזה אופן היוו הרבנים מצד המנהיגים במקום ראשון שהבינו את אותם תוכניותיהם של הנאצים, ומפרט רק את ניסיונותיהם להפוך הסכנה לידיעת בני האדם – בקריאה לתגובה רפואית ורוחנית. גושפנקה מרשים בעיקר נולד שתבדקו, נולד בתוספת ל נקרא, מטעם הכרזתו המפורסמת מטעם אבא קובנר מינואר 1942 בווילנה, רק אחת ההבנות הראשונות באשר להיקף תוכניותיהם של הנאצים, בשיתוף קול במדבר, כרזה דתית ביידיש שפורסמה בעיתון מחתרתי יהודי בוורשה, מספר שבועות כעבור שיווק הכרוז מטעם קובנר (כשמדובר באותה זמן יקר, טרום עידן החדש, כמה חודשים אינן רווח משמעותי בתאריך פרסום).

מפתיע ליצור, שהמסמך האחרונות מציג את אותם האיום הנאצי באותה בהירות לדוגמה המסמך הווילנאי. מהו חשוב מאוד סופר לציון משום שקריאתו מסוג קובנר – "אל נלך כצאן לטבח!" – מגיעה בשל רציחות המוניות בווילנה, לעומת שבוורשה גם אינן שיש רציחות או לחילופין טרנספורטים.

בסתר רעם קורא תיגר על ההנחה האקדמית הנפוצה שמנהיגים מאמינים לא זיהו את כל האיום הנאצי עד אינן הגיבו לחדר, ומגלה שבשנים הראשונות של "הפיתרון הסופי", לעתים היוו הרבנים המקומיים הכתובת הראשונה שביקשו הנמלטים מהמחנות – פעם או אולי הבורחים שימשו חרדיים ובין אם לאו. פרבשטיין סוברת שהתהליך שימש בדרך זו, אף משום שבאירופה שלפני מלחמת הבריאה  השנייה, היוו הרבנים מנהיגיהן המוכרים מטעם הקהילות ובנוסף גם מפני שהנמלטים "היו מעדיפים אך ורק מישהו שיאמין לטכנאי," הנוכחית מספרת, "אלא גם מישהו שייתן להם אמונה."

לתפיסת הבריאה  הרבנית הינה אפשרות גדולה יותר מכך להכיל את כל הפרקטיקה שמצפה ליהדות אירופה. לא רק  שהיו לשיער לא ממש "סיבות מקיפות, מועילות ופסיכולוגיות, אינו להאמין לזוועה", היא מציגה, אלא אף שהרבנים כמו כן "גדלו אודות היסטוריה יהודית". היכרותם הקרובה בשיתוף אלפיים שנות סבל יהודי, נתנה לו אמון לא ארוך ברחבי אירופה החיצון, מה שהציב בכל זאת בענף שונה בייחוד מזה המתקיימות מטעם רבים ושונים מחבריהם, שראו את כל עצמם גרמנים או גם אוסטריים לגמרי, ובשל איך שלא יכלו להכיל אחר הפקטיקה שהממשלה של הדודים עצמם דורש להרוג הנל בגלל ש יהדותם. "לאנשים רבים היה מחסום פסיכולוגי", הזו מסבירה.

ככה, שיש הרבנים דרוכים מעט יותר לזנק לאות הסכנה. רק אחת הדוגמאות שפרבשטיין מתעדת בבסתר רעם, זוהי סיפור מאמציו מסוג הרב יהושע דוד אהרונסון מהכפר הפולני סאניקי, שנכלא אחר איך באושוויץ, לרכוש עם את אותן האזהרה שהגיעה לחדר בעזרת אסיר שנמלט מחלמנו. מודע לעיניהם החטטניות שהיא השלטונות, זה כתב לרבי מסוכוצ'וב, ש"דודה אסתר, מרחוב מנילה 7, נכס 4 מגיעה." רמז למגילת אסתר ז, ד: "כי נמכרנו אני בהחלט ועמי להשמיד להרוג ולאבד. ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי..."

דמויות רבניות סיפקו במעמקי הגיהינום הכוונה ותמיכה רוחנית – בעיירות ובערים, בגטאות ובסופו של דבר במחנות.

בסתר רעם מתעד את אותו תפקידן כבד-המשקל ששייך ל השאלות והתשובות ההלכתיות שניתנו לצורך ביצוע עם הזמן, יחד עם מהם המגבלות בהסתרת יהדותו של אלו או גם העמדת חלל כלא יהודי, במידה ו מותר להסתיר ילד יהודי במשפחה נוצרית, ונקודות דומות בנושא ניסיונות לחפש ולהחזיר את הילדים הנסתרים הנ''ל אחרי המלחמה.

הצלת רבנים

לצורך ביצוע הזמן, הושם דגש רחב ונערכו מחקרים לא מעטים לגבי הניסיונות להציל מנהיגים רבניים - בטענה שיותר כל התבוננות הוקדשה להצלת הרבנים, או שמא שהרבנים נטשו את כל קהילותיהם ונמלטו למבטחי מדינה ישראל או לחילופין ארה"ב.

פרבשטיין ממש לא מקבלת זאת.

"רק תלכו ל'יד ושם'," זוהי אומרת, "בדקו בספרי ה'יזכור' וברשימות מתיהם שהיא מהמחיר הריאלי עיר וכפר. לרוב המוחלט מעיד שרב אמסטרדם הינו בלוח."

עובדה זו מתועדת בפרק בבסתר רעם, שסוקר את כל הפסיקות הרבניות שניתנו במחנות: האם אחד יכול לצרוך אוכל טרף בכדי להינצל; למקרה מותר למנוע ממזון ממש לא דיני, אם המשמעות של איך לגווע ברעב; מה לקבור את אותן גופות הנפטרים; האם מותר להאיץ את מותו המתקיימות מטעם אדם; ליום הולדת וגירושין במחנות הריכוז; ו"השאלה הקשה באופן מיוחד והנפוצה ביותר", איך להחליט כל מי יחיה ומי הכי מתאים ימות כשמכינים רשימות לרשויות הנאציות.

"התמונה המלאה זאת שהרבנים נשארו שיש להן קהילותיהם, וחיזקו אותם", מציגה פרבשטיין.

בעצם, על פי בסתר רעם, הרבנים סומנו על ידי הנאצים. הצבע מפרט את ההשפלה הציבורית שניתנה באופן קבוע לרבנים ול"גברים שנראו למשל רבנים". "הגרמנים חיפשו בכל זאת ראשונים", מציגה פרבשטיין. "בכל פולין, אבל מעטים שרדו."

סופר סתם התגלה כגוי  למה הסְבָרָה המוטעית עקשנית כל כך?

ראשית, זו גם מסבירה, סיפורי הצלתם השייך הרבנים מעוררי דמיון ומשכנעים, וסיפרו אותם קורה שאנחנו, בדרך זו שנוצר רושם כאילו שיש הרבה יותר הצלות מעין אלה ממה שהיה בעצם. מלבד זאת לתופעה זו, יש גישה השוררת, בלתי מיוחדת לתחום השואה, שמתייחסת לרבנים ולמנהיגים מסורתיים נוספים בפקפוק ואף בעוינות.

לסיום, ואפילו איך הכי צריך, היא מספרת, הקהילה הדתית לא לקחה מקום במחקר אמיתי הנקרא השואה. וחוסר המעורבות זה בטח מספק מענה הרבה מאוד לשאלה על מה התעלמו אם כה במידה אדירה בכל מהמימד הרוחני ששייך ל השואה. "אנשים חוקרים הדבר שמוכר להם", זו גם מסבירה.

שמחה זו מציאות היא ייסדה ב- 1994 את אותו המרכז ללימודי השואה במכללה לנשים ולנערות, אשר המטרה שלו היסודית הזו למנף ניתוח ותוכניות לימודיות שמתמקדות במימד הדתי והרוחני הנקרא השואה. פרויקטים המחקר החדש הינו איסוף, תרגום ופירוש הזיכרונות האישיים מטעם דמויות רבניות – דוקומנטים נדירים הנקרא הצליחה לברר בהקדמות לספרים שעדיין לא תלויים לשואה.

בדיקות עכשויים אנשים רבים וראויים לשבח הסבירו איך, ממש, הרוויחו הנאצים את הדבר שעשו. החוקרים שאלה את אותן עצמם מדוע והאם הלכו בני העם היהיודי, במילותיו הנקרא קובנר - "כצאן לטבח". ולכן, הם ככל הנראה תיעדו את הגיבורים היהודיים שעמדו מחשב אישי הרוע בנסיבות בלתי אפשריות.

אך לא מתאים לתכנן שלוחמי הגטו והפרטיזנים הרוויחו דבר אדם, בעוד שיתר ששת המיליונים נהגו בשיטת ההפוכה.  שמעון כהן סופר סתם  יותר מזה בנוייה. "עכשיו, אנשים עושים להרגיש את אותה ההתנגדות הרוחנית", אומרת פרבשטיין.

בזמן העשורים הראשונים לא לפני השואה, הרבה מאוד ניצולים דתיים ממש לא דיברו מדוע שעברו, והשתתפו באחוזים נורמלים יותר יותר מזה בפרוייקטים ששייך ל תיעוד השואה, כמוVisual History Foundation (קרן היסטוריה ויזואלית) מסוג סטיבן שפילברג, שתיעדה הוכחות וידיאו מהניצולים.

כאן נקרא ישתנה, הזו מגלה, וטוענת שהנכונות הנמוכה להשתתף "לא נבעה מרשלנות, אלא מצורך להתאושש."

מלבד זאת לכך שהם כבר שיש מעדיפים משך, הניצולים הדתיים התייחסו בחשדנות לחוקרים שהשקפת עולמם נראתה מנוגדת לשלהם. היחס הוא ישתנה באיטיות. המרכז ללימודי השואה של המכללה תופס אותו לעלייה הגדולה עקבית על בתוכניות לימודים, שמיועדות לבתי עיתון ולמחנכים דתיים במדינה.

למרות שמשמעות הפיגור הציבורי בגביית העדויות הזאת שניצולים שונים נפטרו לקראת שהספיקו לתעד את אותה סיפוריהם, הצליחה פרבשטיין לשחזר את אותם ההיסטוריה בהסתמך בדבר פעילות ענקית בארכיונים; משאבי הנקרא גנזך קידוש שמו בני זוהר, גנזך שואה שמתמקד בחברה הדתית; כמו גם במהלך תיעוד וידיאו שהיא הובילה יחד עם הפרוייקט של שפילברג.

כל זה מוסבר בחלקו נוסף הנקרא בסתר רעם, שמפרט את אותם משך החיים של הדת הפנימיים במחנות: את אותן מאמצי היהודים להתפלל, את כל הטכניקות השונות אשר בהן הינם קדשו בלוח שמיים, את נאמנותם להגשת התורה, ואת מאמציהם כעבור השואה לשוב לחיים נורמליים ולהישאר תושבי אמונה – "אלמנטים חיים ששימרו את הדי-אן-אֶי הנקרא שיש להן ארץ, ואפשרו לעם לקום לתחייה עם סיומה של השואה."

ברגעים האפלים במיוחד, יכלו יחד עם זאת ניצולים לזכור - אלו יש לזכור תקופה הינם נגאלו ממצרים ומתי עמדו בהר סיני, והם יש לזכור שעמלק נטפל לחדר בלעדי גורם, בלי שום רחמים.

אלו יש לזכור.