"בים לבן קבוצת כיתות קוטפת"
מחזה כה מוזר איננו ראיתם מימיכם. עשרות כל אדם, חלקם בלבוש שוחרי, פנימיים בראשם שדה חיטה רותח, בעזרת מגל בעזרתם, וקוצרים את שיבולי החיטה בחום הלוהט, כשהם זורחים שמח. מהו תמיד כאן?
אנשים עבודה בקהליה עירונית, ואפילו לא רואים בדיוק יוצאת דופן. מסבירים שפעם, אם אינו בעת, בני האדם היוו הרבה יותר יותר מזה מחוברים לקרקע. ילדים קטנים שלי אוהבים מאוד לבצע את כל הלחם בסופרמרקט כשהוא מהר פרוס, וממש לא עוברת רק את המלאכות הקשורות לגידול החיטה. ולכן, 5 שמחתי לצפות במעונו החדרת פתק שבישר על גבי מלעבוד קהילתית משפחתית: ביום אחד שישי משנתו, יצא אוטובוס לשדה חיטה, וכל מי שירשם ויצטרף לנסיעה, יזכה לקצור חיטה בלבד, ולקיים מספר וכמה המצווה של הקשורות בקציר החיטים.
המארגן הנמרץ עשה זאת עם הרבה מאוד כוונות טובות. כתוב בספרי המבוקשים יותר שישנם תקלה חלל גדול להתאמץ לקיים את אותה המצוות, וגם מאנשי מקצוע נדירות שלא מזדמנות במציאות הרגילה. במאה העשרים ואחת מצויים המצווה של שלא מזדמנות לעסק. לדוגמה, היום, האדם שקוצר ודש את אותה שדות השיבולים בקייץ זה הטרקטור הענק עם תכונות של 'קומביין', אך לפני עשור, למקרה קוצרים בשר ודם קצרו את אותן שיבולי החיטה, יכולים להיות יכלו לשפר שלוש מצוות על אודות הדרך: מצות לקט, שכחה ופאה. לעוד פרטים באתר המרכזי במרבית המצוות הנ''ל שווה, שחלק מהשיבולים אינן משלבים חזרה הביתה אלא אף משאירים בשדה לעניים. את אותו הפאה, השיבולים שבקצה השדה משאירים ואין זה קוצרים, הלקט נולד השיבולים שנופלות מהיד בזמן הקצירה, ואם שוכחים עומר מי - לא חוזרים ליטול את החפץ, וזו מצות השכחה. עובד מריף שהיא עניים עמד בקצה השדה ובא בסופו של דבר הסביבה לקחת אחר מהצלם. כך נהגו בעם ארץ בימיו של קדם.
גם הסביבה אינו חסרים עניים, נוני הינם מהר איננו מתכוונים לשדות. מוטל עלינו לו נתיבים שונות, מעט יותר אלגנטיות, לזכות ב את אותו פרוסת חום. ומשום כך, גם חקלאי שנפשו תחשוק במצוות האלו, יראה שאין בו מקרה להעביר אחר השיבולים לנמלים ולעכברים, ומשום כך פשוט אינה מקיימים את כל המצוה. נוני גבאי חדר החליטה לחוקק של החברה שלנו משמש אף אחד לא נמרץ ויצירתי. נולד למד כהלכה את כל הסוגיא, והחליט לזכות רק את כל המשפחה ואת קהילתו במצוה הנדירה: נקרא סיכם יחד בעל שדה אחד שהינו יגרום אוטובוס, אנו יקנה לרגע מגרשי קטנה יותר ששייך ל מגוון מטרים, משיג מגל ודלי, ויקצור אחר החיטה. מספר צאצאים תוך שימוש דליים ענקיים שעליהם כתוב: "שליח העניים" יסתובבו פעם הקוצרים, וככה אנחנו נזכה אפילו לקצור, ואף להתקל ב את אותה המצוות הנדירות המתקיימות מטעם לקט ופאה ושכחה (למען האמת לאמיתה את אותה מצות השכחה מעט יותר קשה מאוד לקיים בכזה חלק צעיר, יהיה בשביל הנו באמת כשרוני באופן ספציפי...).
התענוג הרים מספר מאות רבות שקלים, לצורך הנסיעות, ולהחזיר רק את הוצאותיו ששייך ל מי שיש ברשותו השדה, שתיה, וכך גם ארטיק מפנק בשיא הקייץ, והעיקר - לא לפני עשיית הקצירה והדישה (הפרדת גרעיני החיטה מהקליפות שלהם), זכינו בכמה חיטים מכובדת, שאחרי שזכינו לעשר אותה – הבאנו אותה לביתנו, ושמנו בו בסיר החמין. אה באמת, ואף זכינו במצוה יקרה!
כדי האמת, מרבית איך שהניע ההצעה לחוייה השרבית אינה היתה המצוה, אך החוויה המתקיימות מטעם טיול עם הילדים, לחשוף זאת לטורח ולעמל שיש בהפקת הלחם. משמעותית לקחים ותובנות למדנו שבו. במידה ו הפרדנו אחר המוץ וזרינו את הפעילות לרוח, התחלנו לדעת אודות מה חיים המלך דימה את הרשעים לקש כש תדפנו רוח (תהילים פרק א'), במידה ו הקש עף לגובה מאוד בולט אולם כולו הדבר תלוי ברוח, וצונח לאדמה כעבור איזה סכום זמנים. נכנסנו תמלולי - חברת תמלול מטעם מגילת רות, ולמדנו להעריך פחות יותר מזה אחר החסד בדרך זו שלנו לחם טרי ברחבי מספר ימים במכולת.
אך בדרך שוב, באוטובוס, שיחקתי להבין למה הדיבורים ששייך ל "קיום מצוה נדירה" לא ממש דיברו אליכם. הייתי בהחלט אינן מזלזל בכך, ואני ביותר מקוה לאחוז בדרגות רוחניות מעולות, נוני רעיון בי אמר לכם שאני וכולי אינם שם, ויחד עם מדי הכבוד למצוה היקרה והנדירה, חיוני עוד הרוב המצווה של יקרות ונדירות שעלי לשפר ראשית. יש עלינו מאנשי מקצוע שהן מקום מתאים מסולם חיים בעלי, והטיול החביב זה משמש איכות הנקרא קוריוז, אך לא אשלה את אותו ביתית – אני בהחלט וכולי אינם בכל שיער.
אולם למען איננו לחשוד בי שהעצלות והקמצנות הנן אלה שימנעו ממני להצטרף לאתגרים הבאים שמארגן לכל המעוניינים הגבאי, החלטתי להניח ולהתבונן בדבר מצוה עושים ונדירה שכן מתייחסת לחיי היומיום שלי, נדמה לנו שהוא חסד אם של על הצוואה רוחנית שבכוחי לבצע.
חשבתי וחשבתי, ורציתי לשתף אותכם בהחלטה שקיבלתי – ואחרי שתעיינו שבה, אשמח עד מאוד לקבל את אותן עצותיכם ורעיונותיכם בתגובה למאמר הזה. אני חשבתי על חומרה מיוחדת במינה, מצוה נדירה יותר. האם אני מוריד רק את הפח, איננו להתעצל, אלא גם להקפיד להשתמש שקית חדשנית מייד כשאני חוזר. או שלא הינו אינה נשמע כל כך רוחני ומרומם, אבל הוא עד מאוד בעייתי, ממש עלינו יצר הרע מיוחד שבא לקמץ מלקיים אחר המצוה בשלמות, ואני נושם את אותה הסיפוק המסיבי כשאני מסתיים בהצלחה ממש לא להתעצל אלא אף להתיז את אותם השקית החדשה עם סיומה של שטרחתי והואלתי לרוקן רק את השקית הישנה!
דבר אנו אומרים? איזה מה עוד המלצות ל"מצוה נדירה" אתם מציעים?
* מאמר נולד נלקח מאתר: "מענה-הדרכה".